עֲקִיבָא הַקָּטָן הָיָה רוֹעֵה עִזִּים, רוֹעֶה מְעֻלֶּה וּמְנֻסֶּה. הוּא יָדַע לְהוֹבִיל אֶת הָעֵדֶר בְּלִי לִטְעוֹת בַּדֶּרֶךְ, הוּא יָדַע לְחַלֵּל בְּחָלִיל, לְטַפֵּל בִּגְדָיִים רַכִּים וְלַעֲשׂוֹת עוֹד הֲמוֹן דְּבָרִים שֶׁרוֹעִים יוֹדְעִים. אֲבָל הָיָה דָּבָר אֶחָד שֶׁהוּא לֹא יָדַע לַעֲשׂוֹת.
מָה הָיָה הַדָּבָר שֶׁעֲקִיבָא רָצָה לָדַעַת יוֹתֵר מִכֹּל?
שֹׁהַם סְמִיט, כַּלַּת פְּרַס רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה לְסִפְרוּת, מְסַפֶּרֶת לִילָדִים אֶת הָאַגָּדָה עַל רַבִּי עֲקִיבָא, גְּדוֹל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָדַע קְרֹא וּכְתֹב עַד גִּיל אַרְבָּעִים. כֵּיצַד הֵחֵל לִלְמֹד וְאֵיךְ הָיָה לִמְלַמֵּד? הַכֹּל הֵחֵל בְּרֶגַע קֶסֶם אֶחָד לְיַד הַבְּאֵר. מִסְּפָרֶיהָ שֶׁל שֹׁהַם סְמִיט: הָאַגָּדוֹת שֶׁלָּנוּ, אַבָּא אָכַל דַּיְסָה, יֶלֶד עִיר.
וָלִי מִינְצִי הֶעֱנִיקָה לָאַגָּדָה אִיּוּרֵי תַּחְרִיט מַרְהִיבִים, שֶׁצּוֹמְחִים מִתּוֹךְ לֵב לִבּוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר וְנוֹתְנִים בִּטּוּי אָמָּנוּתִי לְרוּחַ הַזְּמַן וּלְנוֹפֶיהָ הַקְּדוּמִים שֶׁל הָאָרֶץ.
